פסק-דין בתיק ע"פ 664/05

1.         המערער משתמש במקרקעין בהם הוא מחזיק שימוש חורג בלא היתר, ועל כך הוא הואשם בבית המשפט לענינים מקומיים בחדרה (ת.פ. 640/04) בעבירה על סעיפים 145 ו - 204(א) (ב) ו - 208 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965. לאחר שמיעת ראיות הורה כב' השופט מסארווה על זיכויו מן האישום ועל ביטול האישום מחמת "הגנה מן הצדק", ועל כך הערעור.

2.         סיפור המעשה הוא זה:

            בשנת 1991 אושרה תכנית החלה על המקרקעין שבמחלוקת, הנמצאת בחדרה, המיעדת את המקרקעין  לשטח ציבורי פתוח. חרף אישור התכנית החזיק המשיב במקום ואיחסן בו צינורות, ואף לא מסר לידי המערערת את החזקה בו, למרות שהשטח הופקע על פי הודעות שפורסמו לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור). ניסיונה של עיריית חדרה לתפוש את השטח לא עלה יפה, ובין הצדדים התנהלה בקשר לכך התדיינות במישור האזרחי בבית משפט השלום בחדרה: בת.א. 3920/02 תבע המשיב את המערערת, טען לקנין בקרקע, וביקש כי בית המשפט יורה לה לסלק את ידה מן השטח, ובת.א. 4744/02 תבעה העירייה מאת המשיב וביקשה כי הוא יחוייב לסלק את ידו שלו מן השטח.

            בעוד ההליכים האזרחיים האמורים תלויים ועומדים, הגישה המערערת ביום 28.4.03 נגד המשיב את כתב האישום נשוא הדיון, בו טענה נגדו כי בינואר 2003 נמצא כי הוא משתמש בשטח שימוש חורג. הדיון הראשון בתיק התקיים רק ביום 21.12.04; הועלתה טענת התישנות; אחר כך נטען על ידי המשיב כי ראוי להתלות את ההליכים בתיק "בשל קיומו של הליך אזרחי בבית המשפט בין אותם צדדים" (עמ' 6 לפרוטוקול); ביום 31.5.06 נשמעו ההוכחות והסיכומים, ונקבע תאריך למתן הכרעת הדיו - 28.6.05.

            ממש בסמוך לפני מועד שמיעת ההוכחות במשפט הפלילי נחתם על ידי המשיב ועל ידי עיריית חדרה הסכם פשרה שהוגש לבית משפט השלום ביום 25.5.05, לשם סיום ההתדיינות האזרחית בתביעות דלעיל. על פי ההסכם, (נ/1) התחייב המשיב לפנות חלק מן השטח שבחזקתו ולהחזירו לעירייה. העירייה הסכימה להעמיד לרשותו שטח אחר בתחום המיועד לבנין ציבור לפי התכנית חד/248, והוסכם כי אם היא תהיה זקוקה לשטח זה למימוש מטרת התכנית, יהא על המשיב לפנותו ולעבור לשטח אחר. במקביל, התחייב המשיב להגיש לועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה "באחריותו ועל חשבונו, בקשה להיתר לעשיית שימוש חורג בקרקע למטרת אחסנה פתוחה" (ס' 4(א) להסכם הפשרה). תוקפו של הסכם הפשרה, כך נקבע בס' 9 שבו, "מותנה בקיומם של כל התנאים המתלים הבאים: א. מתן תוקף פסק דין ... ב. הנפקת היתר לשימוש חורג בהתאם לבקשה שתוגש על-ידי סלומון ...".  בס' 10 של ההסכם נקבע כי אם אחד מן התנאים המתלים לא יתקיים תוך חצי שנה מיום חתימת הצדדים על הסכם הפשרה, יוכל כל צד להגיש לבית משפט השלום, מחדש, את תביעתו.

3.         כב' השופט מסארווה ראה בחומרה את קיומו של ההליך הפלילי על רקע ההתדיינות האזרחית המתנהלת בין העירייה לבין המשיב.  לדעתו, ההליך הפלילי בו הוחל לאחר שניתן צו זמני נגד העירייה מלמד כי "נקיטת ההליך הפלילי נועדה לשפר עמדות העירייה והרשות בהליך האזרחי" שעה שמטרתו מילוי חובתה של הרשות לנקוט את הנדרש לשם "השלטת סדר ולקיום הוראות החוק, ו(הוא) לא נועד לתת לה זכויות יתר כנגד האזרח".  כמו כן נקבע כי "הרשות פעלה במקרה הקונקרטי שלא ממניעים עניניים ושלא בתום לב, וכתב האישום נועד ללחוץ על הנאשם "לרדת מן העץ עליו הוא עלה" בהגשת התביעה האזרחית, ובקבלת צו מניעה זמני כנגד הרשות ומשכך הם פני הדברים, פעולתה הזדונית של הרשות העמידה הנאשם בפני מצב של חוסר אונים, ואי יכולת התגוננות הוגנת." (ס' 9 להכרעת הדין).

            לכן, נקבע בסיומה של הכרעת הדין, "ולאור העובדה שהרשות המקומית - עירית חדרה, הסכימה להעמיד לרשות הנאשם קרקע חלופית לאחסנת ציוד קרקע ממאגר הקרקעי המיועד לצרכי ציבור, כעולה מההסכם נ/1, אני מקבל הטענה ומורה על ביטול כתב האישום וזיכוי הנאשם מן האשמה המיוחסת לו בכתב האישום."

4.         טענת ההגנה מן הצדק יכולה, במקרה המתאים, להביא לביטול כתב האישום כאשר "קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית המשפט" ע.פ. 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, תקדין עליון 2005(1), 4756. זהו "מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר". נדרש "קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו" של הנאשם.  בחינת הדברים, בהקשר זה, צריך שתיעשה בקפדנות (ר' שם, תוך התיחסות לשלושת השלבים של הבדיקה, כמפורט בדברי כב' השופט מצא).

5.         לי נראה כי לא היה מקום להגיע למסקנה כה קיצונית, במקרה דנן, כאילו הוגש כתב האישום מתוך כוונת זדון להתנכל למשיב ולהקשות עליו לאור המשפט האזרחי המתנהל בינו לבין הרשות המקומית. העיד המפקח על נסיבות רישום הדו"ח. הוא אישר (עמ' 10) כי לא היה ידוע לו על הסכסוך בין העיריה לבין המשיב בכל מה שקשור לבעלות בקרקע. גם הסכם הפשרה שהושג בין העיריה לבין המשיב בהליך האזרחי, נראה הוגן ואף נדיב מאוד בכל מה שקשור להקצאת קרקע חלופית למשיב, ולפיכך לא נראה לי כי המשיב לא הצליח להוכיח כראוי כי קמה כאן, לטובתו, הגנה מן הצדק. לנסיבות המיוחדות הנוגעות למקרה דנן עשוי להיות משקל בשאלה אלו צוים ראוי, אם ראוי, ליתן בנוסף לעונש, כפי סמכותו של בית המשפט בס' 205 לחוק התכנון והבניה וכן באשר לתוכנם. אולם, משהוכח השימוש החורג, יש מקום להרשעה.

6.         אני מחליט לקבל את הערעור, לבטל את זיכויו של המשיב ולהרשיעו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום בערכאה הראשונה.

הדיון מוחזר לערכאה הראשונה על מנת לגזור את דינו של המשיב לאחר שמיעת טיעוני הצדדים לעונש.

            ניתן היום ה בכסלו תשס"ז 26.11.06 בהעדר הצדדים.

            המזכירות תמציא אליהם את פסק הדין, בדואר.

                                                                                                            ש. ברלינר, שופט

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: